לא ביום אחד
ניני ורשבסקי, 2015
תערוכה קבוצתית, גלריה רוטשילד
את קורות חייו של בית ניתן לראות בפרספקטיבה רחבה של זמן, הרבה מעבר לתקופת קיומו של האדם המתגורר בו. הבית נוכח בחייו של אדם לכל אורכם, יוצר בהם מארג של צירי זמן ומהות.
כל התשוקות, השאיפות והמטענים שאדם ספג בחייו המוקדמים יקבלו ביטוי בבית שיבנה בחייו הבוגרים. מאחורי חזיתות כל הבתים מסתתרים חיים אמיתיים, ניסיונות למימוש פנטזיות קדומות.
כארכיטקט, עבדתי בתכנון בתים, בניסיונות לבנות פנטזיות של אחרים, אולם עם השנים הבנתי כי לא ניתן לתכנן את עתידו של בית. בין אם היו אלה ניסיונות להעתיק ולשכפל סגנונות חיים נחשקים ובין אם היה זה רצון להמציא שפה חדשה – תמיד היה לבית את תוואי הזמן והמהות שלו עצמו, גם אם עמד בניגוד למתוכנן.
עבודותיהן של אביטל בורג, נעמה ברקוביץ' ואלינור ריי מאירות שלוש נקודות זמן בחייהם של בתים, שלוש מערכות אקראיות בקורות חייו של בית. הצבתן יחד בחלל אחד מייצרת רצף מדומיין של בית בגלגוליו השונים, מתחילתו, דרך בנייתו ועד לנקודה בה חדל לשמש כבית, אם כי בפועל אלו מבנים שונים, ממקומות שונים, בתקופות שונות.
המבנים בתערוכה, חלקם מדומיינים חלקם ממשיים, נתונים ברגעים של שינוי שנדמה כי הוקפא בזמן, מה שהופך אותם לנצחיים וגורליים לקיומו של הבית ולמימושה של הפנטזיה שתמלא את חלליו.
הסיור בחלל התערוכה הוא הזמנה למסע, המציע לכל אחד לשאול את עצמו כיצד מימש את תשוקותיו בביתו, מה אצרו בתוכם כל אותם הבתים שבהם התגורר וכיצד כל אלו ישפיעו על המבנה והתכולה של ביתו העתידי.
בתים בשלוש מערכות
מערכה ראשונה: פנטזיה. מבנים מדומיינים, חלקם מתקופות שונות בתולדות האמנות. פנטזיה בה הקרטון משמש כחומר גלם. חומר זול, מתכלה, זמין. אנטי בית. בורג מעבדת אותו ויוצרת מנעד רחב של חללים - מקופסה פשוטה ועד לטירה מלכותית, מבית בסיסי ועד לבית בובות חסר הגיון שימושי. תהליך בנייה שלם של בתים ותכולתם, אשר מצטטים זיכרונות ילדות ומאווים קדומים לבית. לאחר השלמת בנייתם היא מתעדת אותם בשכבות של צבע, ובוחרת בנקודת מבט ייחודית המאפשרת הצצה פנימה, ובכך מנציחה את כמיהתה לבית.
מערכה שנייה: בנייה. מבנים במרחב העירוני, ספק נבנים ספק נהרסים. החזית הקדמית החסרה מאפשרת להציץ לתוכם ולדמיין כיצד ייראו בתום הבנייה, והופכת את הצופה לחזית חלופית, משתנה ודינמית בזמן שקפא. לרגעים, נדמה כי האוויר הדחוס שבין הקומות הוא שמייצב את המבנה כולו, ותפקידו של שלד המבנה להוות קווי מתאר בלבד. המבנים שברקוביץ' מציגה בנויים משכבות רבות של צבע ותנועת הקווים האינטנסיבית, ההורסת ובונה מחדש את המבנים בדרך אבסטרקטית, מאפשרת להעביר את תחושת הזמן הרב הנדרש לתהליך הבנייה. זמן שיעבור על יושבי המבנים העתידיים ויעצב את חייהם מחדש.
מערכה שלישית: זיכרון. בתים ללא אנשים. אובייקטים מספרי חיים. תכולה דוממת. מלאכת הבנייה הסתיימה, האנשים מילאו את תפקידם והחללים חדלו לתפקד כבית. ריי מפרקת את המרחב העירוני למשטחי צבע פשוטים, המרכיבים יחד תצריף שלם של חיים שהיו ואינם עוד. היא מתארת, בציוריה קטני המימדים, עולם שכמו קפא בזמן לאחר שסיים את תפקידו, כמו בביתו של דונלד ג'אד, שהפך למוזיאון בו מוצגים זיכרונות החיים שהתממשו בו. כששואלים אותה "איפה האנשים?", היא עונה "אתם האנשים", ובכך מחייה את הבית לרגע.